בשנת 1969 כאשר פרופ’ לינדנברטן ערך ניסויים הוא שם לב לתופעה מעניינת. בניסוי נבדקה תפקודה של מערכת האיכול. את המשתתפים האכילו בדייסה ואחר כך עשו צילום רנטגן. במידה והדייסה הייתה קרה (מהמקרר), הדייסה הייתה עוזבת את הקיבה לפני שטכנאי רנטגן הספיק לכייל את המכשיר. עובדה זו סיקרנה את הרדיולוג וסדרת ניסויים נערכה. בתום הניסויים החוקרים הגיעו למסקנה ששתיה קרה בסוף הארוחה מקצרת את שהות האוכל בקיבה מ 4-5 שעות ל-20 דקות.
כאשר אנו מכירים את תוצאות הניסוי אנו יכולים להגיע למספר מסקנות, חלקם אפילו מרחיקות לכת. למשל: למה ברשתות מזון מהיר סטנדרטיות יש רק שתיה קרה? (רק בשנים אחרונות התחילו להכניס שתיה חמה וגם בצורה מוגבלת) אולי כדי שנרגיש רעב מהר יותר וכדי שנוכל יותר? מסקנה שיכולה לעניין את קהל המתאמנים היא: למה לערבב את תוספי החלבונים עם מים קרים. להפך, עדיף להשתמש במים חמימים או הטמפרטורת החדר. לחובבי הגלידה: עדיף לא לאכול את הגלידה בסוף הארוחה אלה בנפרד.
אולי כדאי לאמץ את הרגלם של הסינים ולסיים הארוחה עם תה ירוק (תה רגיל לא מתאים מכיון שהוא מעקב יתר על המידה את תהליך פירוק החלבונים).
תגובות
הוסף רשומת תגובה